כבר 20 ימים אני מרגישה ברכבת הרים,
מצב הרוח שלי משתנה משעה לשעה.
כנראה שככה זה אצל כולנו.
והמצב הזה מקשה מאוד על בהירות, על הריכוז שלי, על התפקוד.
אני רואה איך אנשים מסביב מתמודדים עם אותה הבעיה,
הרבה בורחים לעשייה מבורכת (אם זה סדר ונקיון אין סופי או בישול לתרומות)
הכל כדי להיות עסוקים, רק לא להישאר לבד עם המחשבות והפחדים.
אחרים משחקים אותה cool.
יכול להיות שבעוד התפרצות של כעס או חרדה גם אתם,
כמוהם, בורחים מלהרגיש ואומרים לעצמכם כאילו כלום לא קרה:
-
בסוף יהיה בסדר.
-
יחסית לאחרים אני סבבה.
האמת שאלה המשפטים שכולנו מרבים להגיד לעצמנו כשכואב לנו בלב.
וזאת טעות.
כי להתעלם מהרגש או לברוח זה לא פתרון.
כי כאב לא יעבור ככה אלא רק יכנס עוד יותר פנימה, לתוך הגוף.
מה שחשוב זה לאפשר לעצמנו להרגיש,
לראות את הכאב שלנו ולהיות מודע שזה באמת כואב.
מה שאנחנו הכי צריכים זה חמלה עצמית.
נסו לדבר עם עצמכם כמו שאתם מדברים עם חבר טוב.
בחרו במילים שהייתם אומרים לו.
תסתכלו על עצמכם בעיניים טובות – כמו שהייתם מסתכלים עליו.
בלי לשפוט.
רק לחבק,
להכיל
ופשוט להיות שם יחד.
חמלה עצמית זה לא חולשה ובטח לא רחמים עצמיים.
חמלה עצמית זה אומץ לראות את עצמך כאוב ופגיע.
כשנאפשר לעצמו לא לברוח מהמקום הזה גל ההצפה יעבור מהר יותר.
בזמנים האלה עלינו להיות יותר חזקים, יותר מפוקסים
וזה אפשרי רק אם נדע לטפל בעצמנו ובחרדות שלנו.
אז מה אתם אומרים, מוכנים להתחיל לתרגל חמלה עצמית?
נכתב ב-26.10.23
